בלוז לגיטריסט (פוסט דכאון)

אני והגיטרה שלי נמצאים במערכת יחסים ארוכת טווח (מעל 20 שנה) וכמו בכל מערכת יחסים, יש עליות וירידות. עכשיו אנחנו בירידה.

קשה להסביר על רגל אחת למה. אבל מי שמנגן בטח יזדהה עם לפחות חלק מהסיבות:

היצירתיות בדעיכה. לא מצליח לחבר שני אקורדים. ובינתיים בפייסבוק כולם מעלים סרטונים יצירתיים ומדהימים. אלו שנראים חצי מהגיל שלי או שהם כמוני עם מצלמה ביתית ונעלי בית, מצליחים לגרום לי לחשוב "מה, כל יום נולד גיטריסט טוב יותר ממני?"

וגם נראה כאילו כולם מופיעים כל הזמן או שכולם מקליטים ונורא מתרגשים מהסינגל/אלבום חדש שבדיוק שחררו והם בפתחה של תקופה מהממת.

אז בסדר, אני מנגן מעל 20 שנה, אבל היו תקופות בהן הזנחתי את הגיטרה לטובת קריירת הייטק (מוצלחת, אבל אכלה אותי מבפנים). אני לא יכול להשוות את עצמי לכאלו שכל חייהם רק התאמנו. אבל יש לי ידע רב מאוד, הבנה ומיומנויות הוראה מעולות ואני בן אדם חביב למדי. אני בעצם יותר מורה מכל דבר אחר. וזה נהדר לי!

אבל אז, כשאני בודק את השטח מסתבר שיש יותר מורים במדינה הזו מגיטריסטים!! וזה תמיד נראה כאילו לכולם יש יותר תלמידים ממני. וכל כך מתסכל שרבים כל כך בוחנים מורים על פי יכולת הנגינה ולא לפי כישורי ההוראה שלהם (אם הוא עושה שרד, הוא בטוח מורה מעולה). לא כל נגן, מדהים ככל שיהיה, מסוגל להעביר את הידע הלאה. הוראה היא אומנות. ונגן מוכשר הוא לא בהכרח מורה מוכשר. אפילו ההפך.

פיל ג'קסון, המאמן האגדי של שיקגו בולס בשנות ה 90 ושל הלייקרס בשנות ה 2000, הגדיר זאת מצוין: הוא אמר שהוא היה שחקן בינוני לחלוטין, אבל זה הפך אותו למאמן מצוין. כי כל הישג שהשיג כשחקן הגיע מתוך עבודה קשה, השקעה והקרבה. לכוכבים הגדולים הכל בא בטבעיות והם אינם מזדהים עם מישהו שקשה לו לעשות צעד וחצי, לקלוע מרחוק או להיות יצירתי בתנועה לסל. דווקא אלו שעבדו קשה מאוד כדי להשיג את ה"בינוניות" שלהם יודעים משהו על המאמץ והאתגרים ולכן גם רוכשים את היכולת להעביר את הידע הזה הלאה. אני כזה. אני לא כוכב, אבל כן מעולה בהוראה. ולכן כמעט כל הפרסומים שלי מדגישים את יכולות ההוראה שלי. אבל אז, מישהו מעלה איזה 20 שניות שרד, וכולם מתעלפים.

אז אתם מבינים? אני לא יכול להימנע מהמחשבות על מי אני? למה לא יכולתי לצאת נורמלי ולעבוד באיזה משרד? למה החיידק הזה של המוזיקה רודף אותי גם כשאני כבר בן כמעט 40 עם שני ילדים ואחריות להביא משכורת יציבה?

אז אני מתרחק מהגיטרה, ויכולים לעבור כמה ימים מבלי שאנגן. וזו חרב פיפיות. כי כואב להיות ליד הגיטרה וכואב יותר להיות רחוק ממנה. והמצפון עובד. כי לא לנגן כמה ימים מקשיח את האצבעות. מה שמוביל לעוד תסכול על חוסר טכניקה. בקיצור, מעגל אכזרי של אשמה וערך עצמי נמוך.

מה עושים עם זה? אין לי תשובה ברורה. אז אני עושה את מה שאני תמיד עושה: הופך את זה לשיעור עבור התלמידים שלי (הקיימים והפוטנציאלים) כי זה מה שמורה אמיתי עושה. כמעט כל השיעורים שלי נוצרו מתוך הכאבים והמצוקות שלי. כשאני נתקל באתגר, אני הופך אותו לשיעור. זו תרפיה מצוינת וכלי הוראתי שמאפשר לי ללמד תלמידים כיצד להתגבר על אתגרים ולהסביר להם שגם כשקשה להם, זה בסדר. זה קשה לכולם.

המוסר השכל ה"פסיכולוגי" בגרוש וחצי שלי: רבים מאתנו מנגנים לא רק בגלל שאנחנו רוצים. אלא בגלל שאין לנו ברירה. זה דחף פנימי שדבק בנו ולא מרפה. אנו מוצאים את עצמנו חושבים על זה גם כשלא צריך והזהות האישית שלנו מתמזגת עמוק בתוך הכלי הזה ובשירים שאנחנו מנגנים. הגיטרה והמוזיקה היא המפלט שלנו ומקור אושר ואנדרנלין (כפי שיעיד כל מי שהצליח לנגן משהו שמאוד רצה ללמוד). זה מה שהופך אותנו לגיטריסטים. גם אם אנחנו לא כובשים את קיסריה כל ערב.

וכאן בעצם העיקר. אם זה מה שאתם מרגישים, אל תפסיקו לנגן לעולם. אבל תנגנו מאהבה, ללא תחרות וללא השוואות. תסתכלו על הסרטונים בפייסבוק, אבל תשאבו מהם השראה ורעיונות מבלי לשאול למה אתם לא כאלה. האזינו לכל קטע מוזיקלי באוזן פתוחה ובלב רחב ולמדו ממנו. תנו לו לרומם אתכם. לא להוריד אתכם.

גם אם אתם שואפים להרוויח מזה או רוצים להיות מקצוענים, אל תשכחו את המקור הזה שממנו באה הנגינה שלכם ותתחברו אליו כמה שיותר. בעיקר כשאתם נתקלים מחסום מסוים.

התמודדו עם אתגרים לא באמצעות כעס ותסכול, אלא באמצעות הנאה מהתהליך. כי רק על ידי התגברות על אתגרים אנחנו מתקדמים. מי שלא מאתגר את עצמו, דורך במקום. ולאחר שתפתרו את האתגר, תחשבו על הכיף והגאווה שתרגישו.

זכרו שתמיד יש דג גדול מכם. לא משנה כמה טובים תהיו, תמיד תמצאו מישהו שיעורר בכם קנאה. אני מבטיח לכם שגם דיוויד גילמור, סטיב וואי, גאטרי גובן מקנאים במישהו (אל תשאלו אותי במי...) אז תנסו כמה שיותר להוציא את עצמכם מהתחרות.

ולעולם אל תפסיקו ללמוד. בחרו את המורים שלכם לפי יכולות ההוראה בלבד וזכרו שבשביל להגיע לרמות באמת גבוהות, יש צורך להשקיע. כמה? פי 100 ממה שאתם כבר עושים. אני תמיד חושב על זה עד כמה הגיטריסטים הגדולים של הרוק הם בעצם קבוצת חנונים כי כדי להגיע לרמה שהם הגיעו, הם לא יצאו החוצה שתו אלכוהול, בילו עם נשים ועשו צרות. הם ישבו בחדרים סגורים ולמדו לנגן והתאמנו. כל השאר זה דימוי בלבד.

מקווה שעזרתי למישהו, או לפחות היה מעניין לקרוא. עומר.