השכלה מוזיקלית

כמורה הנפגש עם לא מעט תלמידים, למדתי להבחין בסוגים שונים של מוטיבציה ללמוד גיטרה. הנה שניים מרכזיים:

אוהבי המוזיקה: רוצים לנגן את השירים שהם אוהבים וליצור בעצמם. הם בחרו בגיטרה בתור הכלי להביע זאת.

אוהבי הגיטרה: נמשכים לכלי עצמו. לצורה, ל"מגניבות". המוזיקה היא משנית.

יכולים לנחש את מי קל יותר ללמד?

בדרך כלל, המשתייכים לקבוצה השנייה עוברים בשיעורים הראשונים תהליך התפכחות.

הם מגלים שמהלך הלמידה מורכב משציפו לו וכדי לנגן עליהם גם לרכוש שפה חדשה ולתרגל דברים שבכלל לא חשבו עליהם. חלקם פורש אחרי מספר שיעורים.

אוהבי המוזיקה מצד שני, נוחים ומהנים יותר להוראה. הם בדרך כלל פתוחים ומוכנים יותר. הם נהנים גם מלימודי התיאוריה, גם מתרגילי הקצב והשמיעה וגם מרכישת המיומנות בכלי.

אבל יש עוד משהו שמפריד בין שתי הקבוצות הללו (בהכללה, כן?):

מי שאוהב מוזיקה, נוטה להקשיב לה וכך הוא רוכש בסיס לתהליך הלמידה שלו. פשוט כי המוזיקה היא דבר מוכר עבורו. תחשבו על זה, למי יהיה קל יותר להבין מה הוא צליל נמוך או גבוה? למי שבקיא במוזיקה זה כמעט מובן מאליו. אבל למי שלא חשוף למוזיקה, אין את ההקשר הזה של בס = נמוך וסופרן = גבוה. הם לא מבינים. וזו רק דוגמא אחת...

זו מבחינתי השכלה מוזיקלית. לא הידע התיאורטי. אלא "למידת הרחוב" הזו שבה מוזיקה היא חלק מהחיים. וכשאתה אוהב משהו, אתה נוטה להתעניין בו ולהעמיק את הידע שלך לגביו.

כשלתלמיד יש השכלה מוזיקלית, קל לו יותר ללמוד. בין אם זו למידת אקורדים, סולמות, טכניקות פריטה או מקצבים, אפשר לחבר זאת לשיר מוכר ואהוב ואז הלמידה נשענת כל הכרות מוקדמת וההבנה מגיעה הרבה יותר מהר.

לא פעם אני שואל תלמידים צעירים בתחילת דרכם איזו מוזיקה הם אוהבים לשמוע, ואין להם מושג. התשובה בשנה האחרונה היא תמיד סטטיק ובן אל. אז אחרי שעברנו אותם, מה הלאה?

למידה תיאורטית יבשה של תווים ואקורדים ללא הקשר למשהו מוכר היא משעממת ועשויה לפגוע במוטיבציה. אז אני מחבר אותה לשירי ילדות מוכרים: יונתן הקטן, היום יום הולדת, אחינו הנהג, מנצנץ כוכב קטן ועוד. אבל מגיע הגיל או השלב שהשירים הללו פשוט לא מעניינים אותם. אז אם הם לא התאהבו במשהו אחר ונותרו ב"ריק" מוזיקאלי, אנחנו בבעיה.

הפתרון שלי הוא לא ללמד רק גיטרה, אלא לפתח להם גם את ההשכלה המוזיקלית. אני שולח אותם ליוטיוב לשמוע שירים ואומנים ולבחור את אלו שמוצאים חן בעיניהם. לא תמיד הם מבינים איך זה קשור ופעם גם היו לי הורים שטענו שאני מבזבז את הזמן שהם משלמים עליו, אבל אני לא מוותר על זה. כי השכלה מוזיקלית היא כלי קריטי לכל מוזיקאי המעוניין להתפתח.

ככל שנכיר יותר אומנים, שירים, זא'נרים וסגנונות, כך ארגז הכלים שלנו יתמלא ברעיונות ובהשפעות שיובילו אותנו להיות מוזיקאים טובים יותר. הרבה מתהליך הלמידה במוזיקה נעשה ע"י חיקוי אחרים ו/או העתקה מהם. כשאני לומד לנגן שיר של מישהו אחר אני נפתח לרעיונות שלו ובמודע או לא הם נכנסים לתוך הד.נ.א שלי ועשויים לצאת בזמן אחר בתור משהוא מקורי.

זה נכון להרבה תחומים בחיים. אני למדתי אנגלית בשנות ה 80 ע"י צפייה בתוכניות ללא תרגום בערוץ לבנון. לא ניסיתי ללמוד אנגלית, אלא רציתי ליהנות מהסרטים המצוירים. והאנגלית (כמו הגיטרה במוזיקה) הייתה הכלי להשיג את זה.

אז מה אני בעצם מנסה לומר?

למוזיקאים בוגרים בכל הרמות: היו פתוחים למוזיקה וחפשו כל הזמן להרחיב את ההשכלה המוזיקלית שלכם ע"י חשיפה לדברים חדשים. אפילו אגזים ואומר שעליכם לראות את זה כחלק מתהליך הלמידה שלכם. כמו שאתם מתאמנים בסולמות, כך הקציבו זמן להקשבה מושכלת למוזיקה. כלומר, לא רק ליהנות מהשיר. אלא ממש לחפש תשובות לשאלות שלכם. מה המקצב? מה הפריטה? האם אני יכול לחקות אותה? מה היה הריף? במה הוא שונה ממה שאני רגיל לשמוע ולעשות? נתחו את השיר (גם אם לא באופן מקצועי) ואתרו אלמנטים שמסקרנים או מאתגרים אתכם.

ולתלמידים חדשים (והוריהם): תשאלו את עצמכם מה המוטיבציה שלכם? אם היא המוזיקה, יופי. אם לא, שאלו את עצמכם האם מוזיקה באמת מושכת אתכם. כי לאהוב את הגיטרה זה פשוט לא מספיק. תתחילו להקשיב למוזיקה. בקשו ממני (או כל מורה) הנחיה למה להקשיב וביחד תאתרו לפי הטעם האישי שלכם את האומנים שכדי לכם להכיר. אם תעשו זאת, תרוויחו גם השכלה מוזיקלית בטווח הארוך וגם סיכוי טוב יותר להתמיד בלמידה בטווח הקצר.

כי מה יותר כיף מלדעת לנגן שיר שאתה אוהב?